ראובן ניהל מחלקת פיתוח של 120 איש. כשפרויקט נתקע, כולם ידעו מה יקרה.
הוא היה נכנס לישיבה, מסקר את המצגת בעיניים צרות, ושואל: "מי אחראי לזה?" — עוד לפני שהבין מה "זה".
חברי הצוות הכי טובים למדו להגיש רק חדשות טובות. הרעות — הלכו לאיבוד במסמכי אקסל. עד שמצאו דרכן לדוח רבעוני.
ראובן לא ידע שהוא הסיבה לכך. הוא ניהל עם כוונות מעולות. פשוט ניהל ממצב שגרם לכולם לחיות בפחד.
📉
תרבות שתיקה: בעיות הוסתרו ב-Excel שאיש לא פתח — עד שהפכו למשבר.
🧳
עזיבות שקטות: שלושה מהמהנדסים הטובים ביותר שלחו קורות חיים. שניים עזבו תוך שלושה חודשים.
🎯
עיכוב פרויקט: ביטאו רק מה שהוא רצה לשמוע — עד שהמוצר יצא לשוק מאוחר ב-8 שבועות.
🧠
האבחנה: האמיגדלה של ראובן פרשה כל חדשות רעות כ"איום". הגוף שלו הגיב בהתקפה — גם כשהמצב דרש סקרנות.
